ידוע, כי חוב אבוד המסווג כהפסד הוני ניתן לקיזוז גם כנגד שבח מקרקעין (בין אם זה שבח ממכירת מקרקעין מסחריים ואף אם מדובר בחלק החייב במכירת דירות מגורים).
לאחרונה ניתנו מספר פסקי דין נוספים אשר חידדו, פעם נוספת, את הכללים הנדרשים על מנת להכיר בהפסד ממחילת חוב של בעל המניות כלפי חברה בבעלותו (בין אם כתוצאה ממימוש ערבות ובין אם לאו) או בהכרה בהפסד ממכירת מניות והלוואה.
בפסק הדין בפרשת ידין סגל (ע"א 7481/17), מכרה חברת סומת שבבעלותו של סגל את השקעתה במניות של חברה בת כושלת לחברה אחות. מכיוון שחברת סומת הייתה חברה משפחתית, שרווחיה והפסדיה משויכים לצורכי מס לבעל המניות היחיד, ביקש סגל לקזז את ההפסד ההוני שנוצר כתוצאה מהמכירה לחברת האחות, כנגד רווח הון שנוצר לו אישית ממימוש השקעה רווחית שביצע. כפי שמקובל פעמים רבות, ההשקעה של חברת סומת בחברת הבת הכושלת בוצעה בדרך של הלוואת בעלים, ולמעשה במסגרת המכירה לחברה האחות, מכרה סומת לחברה האחות הן את המניות והן את הלוואת הבעלים בהפסד.
פקיד השומה טען כי אין לאפשר את קיזוז ההפסד, שכן המכירה לחברה אחות ריקה מתוכן הינה "עסקה מלאכותית", שכל תכליתה לאפשר את קיזוז הפסד ההון כנגד רווח ההון מההשקעה הרווחית. מנגד טענו הנישומים, כי הפסד ההון לא נוצר מעצם המכירה לחברה האחות, כי אם מעצם מחיקת ההשקעה של חברת סומת בחברה הבת הכושלת. זאת ועוד, הם טענו כי המכירה לחברה האחות בוצעה מטעמים מסחריים, שעיקרם העברת הערבות שניתנה לבנק בגין חובות חברת הבת הכושלת מסומת אל החברה האחות הרוכשת, דבר שהיה בו תועלת כלכלית. לכן לעמדתם לא מדובר בעסקה מלאכותית. בית המשפט העליון לא השתכנע כי אכן ריחף סיכון ממשי ולכן לא קיבל את טענת המערער, וקבע כי עסקת המכירה של החברה-הבת הכושלת לחברה-האחות היא עסקה מלאכותית שנועדה רק כדי לחסוך במס. בית המשפט ציין כי זהות הצדדים לעסקה, סמיכות הזמנים להפסד ההון והתאמת הסכומים של ההפסד הנטען ורווח ההון סייעו בהכרעה שמדובר בפעולה מלאכותית.
המערערים טענו כי הפסד ההון לא נוצר מעצם המכירה לחברה האחות, כי אם מעצם מחיקת ההשקעה של המערערת בחברה הבת הכושלת ולכן ביקשו לקזזו כנגד רווח ההון שנצמח למערער. בית המשפט העליון פסק כי ניתן להכיר בהפסד הון עקב חוב אבוד רק כאשר הוכח שההלוואה לא תיפרע וההנחה הסבירה היא כי הנכס ירד לטמיון (בדומה ל- 17(4)). מאחר והמערערים לא הצליחו להוכיח כי ההשקעה הכספית ירדה לטמיון, אין להכיר בהפסד הון (לא הגיעו ל"סוף הדרך", המשיכו להחזיק בנכס ולהשקיע בו).
קביעה ברוח דומה ניתנה גם בפרשת וינברג בבית המשפט המחוזי (ע"מ 19140-12-17) שם נאלצו בעלי המניות למכור קרקע בשנת 2013 שהתמורה ממנה שימשה לפירעון חובות של החברות שבבעלותם לבנקים. מספר ימים לפני המכירה, מחלו לחברות שבבעלותם על חלק מהחובות כלפיהם (ההכנסה ממחילת החוב קוזזה כנגד הפסדים של החברות). בית המשפט המחוזי קבע כי עצם מימוש המקרקעין הפרטיים לטובת פירעון חובן של החברות לבנקים אינו יוצר לכשעצמו הפסד הון. זאת, בין היתר משום שלא הוכח שאפסו הסיכויים לגבות את החוב של החברות שכן החברות המשיכו לפעול ופעילותן יציבה, המחילה הייתה חלקית בלבד ללא הצדקה לחלקיות זו, ווינברג המשיכו להזרים כספים לחברה גם לאחר המחילה. לפי פסק הדין, אין די בכך שסיכויי הגביה אינם גבוהים. הפסד יתגבש רק כאשר ניתן להגיע למסקנה נחרצת כי החוב אכן ירד לטמיון.
ניתן איפוא ללמוד מפסקי הדין, שבעל מניות אשר מעוניין לקזז את הפסדיו ממחילת/מחיקת חוב לחברה בבעלותו, נדרש להוכיח כי החוב אכן ירד לטמיון (באשר למחילה חלקית טרם ניתנה הכרעה ברורה). המשך החזקת מניות החברה ואי הפסקת פעילותה העסקית, יכולים לפגוע ביכולת להוכיח את המחיקה כאמור.
מכאן, מומלץ, במיוחד בימים אלו לקראת סוף שנת המס, לבחון את הצורך במכירה מוחלטת של החוב או תחילת פירוקן של חברות, על מנת לחזק את הטענה בדבר מחיקת חובות, ככל שהדבר נכון ומוצדק כלכלית.